עירומה, יחפה ומואשמת ברמאות

״סטלה, את תמיד כזאת תחרותית כשאת עירומה?״ שאלה האנה, הולכת לאחור לפניי בהבעה שגרמה לשאלה תמימה להישמע הרבה פחות תמימה. עד אז כמעט לא חשבתי על זה שאני בלי בגדים. עכשיו ניסיתי להחליט איפה לשים את הידיים. על המותניים זה נראה מתריס. שלובות לפני הגוף זה נראה מתגונן. מתברר שאני צריכה כיסים כדי להתמודד עם אישה שמחייכת אליי.

זאת הייתה אמורה להיות הליכה שקטה עם שחר לאורך החוף מחוץ לאוקלנד: שישה מבוגרים, עד לשון היבשה ובחזרה לארוחת בוקר. האנה הזמינה אותי אחרי שנפגשנו בחוף הנודיסטים מוקדם יותר באותו שבוע. היא הציגה את עצמה כמדריכה מצוינת. מה שהיא שכחה לציין היה שמבחינתה, הדרכה כוללת האשמות שאני מרמה כי ידעתי אילו ציפורים מקננות מעבר לסלע שחור. ״קראת את שלט ההסבר,״ היא אמרה. ״את אומרת את זה כאילו זה לא חוקי,״ השבתי. החיוך שלה התרחב. הפסקתי לדאוג איפה לשים את הידיים והתחלתי לדאוג מכמה שאני רוצה שהיא תמשיך להסתכל עליי.

אחד הגברים הציע שמי שיגיע ראשון לסלע הבא יוכל לשאול את השאלה הבאה. האנה העיפה מבט לעברו, ואז אליי. ״שנלך על זה?״ שאלה, וכבר העבירה את המשקל מרגל לרגל. ״סופרות לאחור?״ שאלתי. ״כנראה.״ ואז היא רצה. עמדתי שם שנייה אחת, נעלבת, לפני שפתחתי בריצה אחריה, וארבעת האחרים קראו מאחורינו משהו על כללים שאף אחת מאיתנו לא טרחה לקבוע.

החול הרטוב היה מוצק מתחת לכפות רגליי, והאוויר הקר העניק לריצה תחושה נפלאה של פזיזות. כבר צמצמתי את הפער כשגל רדוד התפשט לרוחב המסלול שלנו. האנה דילגה מעליו. ניסיתי לחתוך מאחוריה, הנחתי רגל במים ונטיתי הצידה בדיוק כשהיא הסתובבה לבדוק מה איתי. ידיי נאחזו בכתפיה; ידיה נסגרו סביב אמותיי. הצלחנו לדשדש יחד שלושה צעדים מגוחכים לפני שנחתנו על הברכיים בתוך הקצף. לרגע רק הבטנו זו בזו, מופתעות מכדי לצחוק אפילו.

ואז האנה הסיטה שיער רטוב מפניה. ״זאת לגמרי הייתה עבירה.״ ניסיתי לענות, אבל צחקתי יותר מדי. מאחורינו, שאר חברי הקבוצה נהנו מהמחזה בלי לטרוח לעזור. עוד גל גלש סביב הברכיים שלנו. האנה עדיין אחזה בפרק כף ידי, ופתאום שמתי לב כמה אנחנו קרובות: הכתף שלה צמודה לשלי, שתינו עירומות, הנשימה שלי עדיין מהירה. ״זינקת מוקדם מדי,״ הצלחתי לומר. ״ואת הכנסת את הים לעניין,״ היא אמרה. ״קצת מוגזם, לא?״

קמנו לפני שהגיע הגל הבא, הפעם די בזהירות. האנה שאלה אם נפגעתי. ״רק הכבוד שלי.״ ״אה, הוא הלך כבר בקו הזינוק.״ היא לחצה בעדינות על זרועי לפני שהרפתה, ומצאתי את עצמי מייחלת לכך שהבדיקה אם נפצעתי הייתה נמשכת קצת יותר. המשכנו ללכת, אם כי שלווה כבר לא הייתה אפשרות רצינית. היו תחרויות על זיהוי קולות ציפורים, עקבות בחול ומי תגיע ראשונה לחתיכת עץ שנסחפה לחוף. בזאת הפסדתי, כי האנה הצחיקה אותי באמצע הדרך. היא התעקשה שזאת טכניקה לגיטימית.

בלשון היבשה ישבנו על מגבות והעברנו בינינו קפה משני תרמוסים. האנה התיישבה לצידי, והכתפיים שלנו נגעו מדי פעם כשהושטנו יד לכוסות. ״כמעט השגת אותי,״ הודתה בשקט. ״לפני הנחיתה השאפתנית שלך.״ הזדקפתי, מרוצה מעצמי במידה מגוחכת, ואז קלטתי שהיא שמה לב. ״מה?״ שאלתי. ״כלום. את נראית מאוד מרוצה מעצמך.״ יכולתי לקפל את הברכיים אליי ולהסתתר מאחורי הכוס. במקום זה פשטתי את הרגליים לצד רגליה. ״אני רוצה שזה יירשם בתוצאות הרשמיות.״

בדרך חזרה האנה התאימה את צעדיה לשלי בלי שאף אחת מאיתנו ביקשה. עוד כמה מבוגרים כבר הגיעו לחוף, אבל הייתי מודעת לקרבה שלה אליי הרבה יותר מאשר למבטים של אחרים. ליד הסלע השחור היא נגעה קלות בידי בידה. ״סיבוב חוזר?״ הבטתי בחול החלק שלפנינו, ואז אחזתי בידה כמו שצריך. ״בקצב הליכה. כבר ראיתי מה קורה כשאת מסתובבת.״ היא צחקה ונשארה לצידי. בשביל מישהי שלכאורה כל כך נואשת לנצח, היא לא ניסתה אפילו לעקוף אותי.