עירומה מאחורי בקבוק קרם ההגנה

״את כבר יכולה להניח את זה,״ אמרה מארה והנהנה לעבר בקבוק קרם ההגנה שהחזקתי מול הבטן העירומה שלי. ״אלא אם הוא מחזיק שם משהו.״ הורדתי אותו, ומיד הצטערתי שאין לי משהו אחר לעשות עם הידיים. להתפשט לקח לי בערך עשר שניות, אחרי שלושים דקות של היסוסים. לזה שהאישה על המגבת הסמוכה שמה לב אליי, כנראה אצטרך תקופת הסתגלות נפרדת.

״בדרך כלל אני הרבה יותר טובה בלעמוד,״ אמרתי לה. מארה סגרה את הספר בכריכה הרכה על אצבע אחת. גם היא הייתה עירומה, נינוחה לגמרי, וחייכה כאילו כבר חלקנו איזו בדיחה פרטית. ״היית מצוינת בהזזת המגבת הזאת,״ אמרה. ״יסודית מאוד.״ אז היא כן שמה לב. לכל תזוזה קטנה, לכל בדיקה של החול, לכל מריחה מיותרת של קרם עם מקדם הגנה חמישים. השפלתי מבט אל הבקבוק. ״קיוויתי שהחלק הזה עבר בלי שאף אחת שמה לב.״

הגעתי נחושה לנסות נטוריזם, ואז העברתי חצי שעה במציאת סיבות לא להתחיל. סביבנו, אנשים מבוגרים קראו, פטפטו ושוטטו לכיוון המים בלי לגלות שמץ עניין בהכנות שלי. יישרתי את המגבת שלוש פעמים והגנתי על המרפקים שלי במסירות כזאת, שהם כנראה היו שורדים שבוע שלם בחוץ. ההערה הראשונה של מארה הצחיקה אותי סוף־סוף מספיק כדי שאוריד את הבגדים. לצערי, לא תכננתי מה יבוא אחר כך.

״פעם ראשונה?״ שאלה. ״מה הסגיר אותי, ההתנהלות הרגועה והמנוסה שלי?״ היא צחקה וזזה מעט הצידה על המגבת שלה, משאירה פתח להמשך השיחה בלי לסמן לי להתקרב. זה מצא חן בעיניי. גם החיוך שלה מצא חן בעיניי, וזה סיבך את העניינים. רגע קודם דאגתי שמישהו עלול להסתכל עליי. עכשיו ניסיתי להבין אם אני רוצה שדווקא האישה הזאת תסתכל שוב. הנחתי יד על המותן, הרגשתי רשמית עד גיחוך, והורדתי אותה. מארה העמידה פנים בנימוס שלא הבחינה.

״אני הולכת לשחות,״ הכרזתי בסמכותיות רבה מכפי ששחייה דורשת. ״מצוין,״ אמרה. ״אצטרף, אם את רוצה חברה.״ אמרתי כן מהר מדי, ואז כרעתי כדי להחזיר את קרם ההגנה למקום. האצבעות החלקלקות שלי לחצו את הבקבוק אל הברך. פס לבן ניתז לרוחב המגבת שלי. שתינו בהינו בו. ״החלק הזה היה חשוף בצורה מסוכנת,״ אמרה מארה. פרצתי בצחוק פתאומי כל כך שנאלצתי להתיישב, עירומה בחול, ועדיין אוחזת בבקבוק הסורר.

היא הושיטה לי ממחטת נייר מהתיק שלה, וניקינו יחד את השלולית הקטנה והיקרה שלי. כשכרעתי מולה, הפסקתי לדאוג איך אני נראית והתחלתי לדאוג שקרם ההגנה יגיע לספר שלה. כשהחזרתי לה את הממחטות, האצבעות שלנו נגעו לרגע. לא קרה שום דבר דרמטי; פשוט נעשיתי מודעת מאוד לכמה היא קרובה אליי. ״זהו,״ אמרה. ״מוכנה?״ הפעם השארתי את הבקבוק מאחור. הלכנו יחד לעבר המים הרדודים, ואני התאפקתי לא לשלב זרועות כדי לכסות את עצמי.

בקו המים, גל קטן שטף את הקרסוליים שלנו בקור. השמעתי קול שהייתי מעדיפה לא לתאר, ומארה נראתה מרוצה מאוד. ״את עדיין נכנסת?״ ״בהחלט. כבר התחייבתי כמה פעמים בפומבי.״ היא הושיטה לי יד כדי לעזור לי על החול הלא־אחיד שמתחת למים. אחזתי בה, והתקדמנו במים עד שהגל הבא גרם לשתינו להשתנק. כשהבטתי לאחור, ראיתי את הבגדים שהשארתי לצד המגבת. הם נראו רחוקים להפליא. מארה עדיין החזיקה בידי, באחיזה רפויה מספיק כדי שאוכל לשחרר אותה. לא שחררתי.

נשארנו במים עד שהקור הפך לנעים, ודיברנו על הספר שלה ועל חוסר היכולת המרהיב שלי להתחיל אחר צהריים רגוע. בדרך חזרה מצאתי את עצמי מתאימה את צעדיי לקצב הנינוח שלה, במקום למהר להתכסות. כשהגענו למגבת שלי, היא שאלה אם ארצה לשבת איתה קצת. הרמתי את קרם ההגנה, קלטתי את ההבעה שלה והושטתי לה אותו. ״רק אם את מבטיחה לא למדוד לי זמן.״ מארה פרשה את המגבת שלה קצת יותר לרוחב. ״יש לי את כל אחר הצהריים.״