שתי דקות עד שהצטרפתי אליהם בעירום

נופפתי בחזרה למשפחה עירומה על סירת מפרש, כשקלטתי שהעצירה שלנו בחוף עשויה לכלול יותר מבחירת מקום לפרוש בו את המגבות. שכרנו סירה קטנה ביום הרביעי לחופשה שלנו — שלושה זוגות ותיקים שסוף־סוף הגיעו לחופים שהיה מסובך להגיע אליהם בדרך אחרת. עכשיו הגענו לקאלה טרבלוגר, ושם היה ברור ששחייה בלי בגד ים היא לא איזו הצהרה נועזת. את זה ראיתי היטב; אם אוכל לעשות את זה בטבעיות לצד החברים שלנו, זו כבר הייתה שאלה אחרת.

על החוף היו כשלושים אנשים, ובקרבתו עגנו כמה סירות, כך שזה לא היה איזה מקום מבודד שגילינו רק לעצמנו. המשפחה שבירכה אותנו נראתה נינוחה כמו כל השאר, ואני החזרתי להם נפנוף זהיר הרבה יותר ממה שנפנוף מצריך. הכרנו את החברים שלנו כבר שנים, וזה היה אמור להקל על הכול. במקום זה גיליתי שיש פער קטן בין להרגיש בנוח עם אנשים לבין להיות מוכנה להוריד מולם את בגד הים.

אחת החברות שלנו הביטה לעבר המים והציעה שכולנו נשחה בעירום. לא אחר כך, לא בעצירה שקטה יותר: כאן, ביחד, כאילו זה פשוט הדבר הרגיל הבא שעושים. ״מה דעתכם שנוותר על בגדי הים?״ היא אמרה. עוד ניסיתי להבין אם הצחוק שיצא לי בתגובה פירושו כן, כשבן הזוג שלי והחברה השנייה שלנו צחקו גם הם, בהרבה פחות היסוס.

הם התפשטו ונכנסו למים בלי לחכות ששאר החבורה תסכים. בן הזוג שלי אפילו לא הסתובב לבדוק את הבעת הפנים שלי, וטוב שכך, כי היא עוד לא החליטה מה היא רוצה להביע. לצדי, שני החברים שלנו נראו מופתעים באותה מידה, ופתאום הרבה פחות בטוחים בעצמם. הצלחנו לתאם שכירת סירה לשישה אנשים, אבל שחייה פשוטה הכריעה לרגע שלושה מאיתנו.

ההתזות הראשונות שלהם גרמו למרחק בין לעמוד סתם כך לבין לשחות ממש להיראות קצר עד מבוכה. רציתי להיות שם איתם, לא להמשיך לדמיין שוב ושוב כמה מוזרים ירגישו הצעדים הראשונים. התפשטתי, נכנסתי למים הרדודים, ואז רכנתי קדימה והתחלתי לשחות, מתיזה מעט מים לצדי. בתוך שתי דקות מרגע ההצעה, כל השישה כבר היינו במים, כולל החברה שהציעה את הרעיון ושני הגברים שהיססו לצדי.

בתנועות השחייה הראשונות עדיין הייתי מודעת מדי לכך שהפעם זה שונה, אף שהשחייה עצמה לא השתנתה בכלל. ואז פניתי לעבר בן הזוג שלי וראיתי אותו מחייך אליי ממרחק קצר. ״את באה לכאן?״ הוא שאל, ואני שחיתי אליו במקום לעמוד שם ולנסות לנסח תשובה הגיונית. הייתה הקלה בכך שיש לי משהו רגיל לעשות עם הידיים, במקום לתהות איפה לשים אותן.

החששות התפוגגו בתוך דקות, לא בזכות שיחת הרגעה גדולה, אלא מפני שכולנו נהנינו מאותה שחייה. הפסקתי לבדוק כמה קרובים אליי האחרים והתחלתי לשים לב כמה נעימים המים. החבורה המוכרת שלנו נשארה אותה חבורה מוכרת; לא נהיה פתאום קשה לדבר עם אף אחד רק מפני שהשארנו את הבגדים מאחור. הייתה תחושת קרבה נהדרת בלהיות שם יחד, במיוחד אחרי שהבנתי שהבהלה הקטנה שלי לא נמשכה מספיק זמן כדי לקלקל משהו.

בהמשך אותו שבוע המשכנו לבלות בעירום בחופים בכל מקום שבו זה התאים, וכבר לא היה צורך להכריז שמתפשטים. לא הייתי צריכה לחזור על המשא ומתן שניהלתי עם עצמי לפני השחייה הראשונה בכל פעם שהגענו לחול. עד סוף החופשה זה כבר היה נוח, לא יוצא דופן, ופשוט הדרך שבה בילינו יחד את ימי החוף שלנו. שכרנו את הסירה כדי שיהיה קל יותר להגיע לחופים; מתברר שמרגע שהגענו, הייתי צריכה רק שתי דקות כדי להצטרף.