\n"את נוסעת לבד?" צעק האיש על האופנוע ים, כשהוא מצביע לעבר המתנפח העצום שקשור אליו בחבל ארוך.\n\nכבר פתחתי את הפה כדי להגיד שכן, כשלפתע שמעתי קול גברי מאחוריי.\n\n"אם יש מקום, הייתי שמח להצטרף גם אני."\n\nאלוהים. כל אחד אחר חוץ ממנו.\n\nהסתובבתי וראיתי את אותו גבר גבוה ושזוף שהתבוננתי בו ללא בושה בחוף במשך הימים האחרונים.\n\nעוד לא נפגשנו מעולם. פשוט יצא שנמצאנו שוב ושוב באותו אזור, וכמה פעמים המבטים שלנו הצטלבו. בכל פעם שזה קרה, מיד העמדתי פנים שאני לפתע מגלה עניין עמוק בקו האופק.\n\nועכשיו, כך נראה, עמדתי לדהור על הגלים לצדו, כתף אל כתף, על מתנפח קטן אחד.\n\nמה כבר יכול להשתבש?\n\nעד אותו יום, ההרפתקה הגדולה ביותר שלי בקיץ הייתה משהו שונה לחלוטין.\n\nבמשך זמן רב לא הצלחתי להביא את עצמי להתפשט בפני זרים. דמיינתי שברגע שאעשה זאת, כל הסובבים אותי יסובבו מיד את הראש לכיווני.\n\nכשסוף סוף מצאתי את האומץ, הדקות הראשונות היו נוראיות.\n\nלא היה לי מושג מה לעשות עם הידיים, לאן להסתכל, או איך אנשים מצליחים ללכת בנחת בחוף כשנדמה שיש חץ ענק ומהבהב מעל ראשי שצועק:\n\n"תראו! היא הורידה בגדים!"\n\nואז קרה משהו בלתי צפוי.\n\nאף אחד לא עשה מזה עניין.\n\nאנשים דיברו, קראו ספרים, שחו וצחקו.\n\nחלק מהאנשים הביטו בי, והבחנתי בכך.\n\nאבל באופן מוזר, זה הפסיק להפחיד אותי.\n\nלהפך.\n\nאנשים יכולים להתווכח איתי על זה כמה שהם רוצים, אבל ההבנה שמישהו מבחין בך ומוצא אותך מושכת יכולה לתת לדחיפה נעימה מאוד לביטחון העצמי שלך.\n\nהרגשתי כאילו מישהו לחץ על מתג בתוכי.\n\nרק זמן קצר לפני כן רציתי להתחבא מאחורי מגבת. עכשיו יכולתי ללכת בנחת לכיוון המים וליהנות מתחושת השמש והרוח על עורי.\n\nמאותו רגע, החלק המרוחק של החוף הפך למקום האהוב עליי.\n\nושם, בקיץ שעבר, הופיע לפתע גבר על אופנוע ים.\n\nמתנפח גדול וצבעוני קפץ על הגלים מאחוריו. הוא התפרנס מכך שהציע לנופשים רכיבות קצרות ומהירות.\n\nמשום מה, כמעט לא היו מתנדבים.\n\nצפיתי במתנפח מזנק מעל הגלים במשך כעשר דקות לפני שהחלטתי סוף סוף:\n\n"אני אעשה את זה."\n\nחשבתי שארכב לבד.\n\nואז הוא הופיע.\n\nבתוך הראש שלי מיד אמרתי לעצמי:\n\n"Irini, תתנהגי נורמלי."\n\nשתי דקות לאחר מכן גיליתי שלהתנהג נורמלי על הדבר הזה זה בלתי אפשרי בעליל.\n\nהתיישבנו זה לצד זו ואחזנו בידיות.\n\nהנהג הביט בנו לאחור.\n\n"מוכנים?"\n\n"בטח!" עניתי בביטחון רב מדי.\n\nהגבר שלצידי צחק.\n\n"נראה מה תגידי עוד דקה."\n\nאופנוע הים האיץ.\n\nבהתחלה המתנפח נגרר מאחוריו בצורה חלקה.\n\nואז פגענו בגל הרציני הראשון.\n\n"אאאאא!"\n\nאני חושבת שאנשים באי השכן כנראה שמעו אותי צורחת.\n\nעפנו מעלה, התרסקנו חזרה למטה, מי מלח ניתזו לנו בפנים, ומיד התחלנו לצחוק.\n\nעדיין ניסיתי לשמור על איזושהי ארשת של כבוד כשהנהג ביצע את הפנייה החדה הראשונה שלו.\n\nהועפתי ישירות לעבר בן לווייתי.\n\nבאופן אינסטינקטיבי, נצמדתי אליו.\n\n"סליחה!"\n\n"הכל בסדר!"\n\nהפנייה הבאה העיפה אותו לעברי.\n\nהפעם, הוא היה זה שהתנצל.\n\nבאופן משכנע מאוד.\n\nאחרי הפנייה השלישית, שנינו הפסקנו סוף סוף להעמיד פנים ששמירה על מרחב אישי היא בכלל אפשרית.\n\nבמהירות הזו, הדבר היחיד שחשוב הוא להישאר על המתנפח ולא לעוף לים.\n\nהתנגשנו בכתפיים, אחזנו זה בזו, הועפנו שוב לכל עבר, וצחקנו ללא שליטה.\n\nהחלק המצחיק ביותר היה ששנינו המשכנו להעמיד פנים שאנחנו תמימים לחלוטין.\n\n"אני רק מנסה לא ליפול!" הוא צעק אחרי התנגשות נוספת.\n\n"ברור! גם אני! זה מטעמי בטיחות בלבד!"\n\nהוא הביט בי.\n\nאני הבטתי בו.\n\nושנינו פרצנו בצחוק.\n\nהרגשתי נבוכה להחריד ובו זמנית מאושרת בצורה בלתי נתפסת.\n\nרק אתמול היינו שני זרים שמחליפים מבטים ממרחק עשרים מטר.\n\nעכשיו כמעט לא היה מרחק בינינו, גם אם הגלים, המהירות והאטרקציה הכי מטורפת בחוף שניסיתי אי פעם היו אחראים לכך לחלוטין.\n\nואני חושבת שהנהג הבין בדיוק מה קורה.\n\nכי אז הוא התחיל לבצע פניות אפילו יותר חדות.\n\n"הוא עושה את זה בכוונה!" צעקתי.\n\n"מאה אחוז!"\n\nעוד גל.\n\nהמתנפח עף מעלה.\n\nשוב נצמדתי לשותף הבלתי צפוי שלי לרכיבה.\n\nהפעם, אפילו לא טרחתי להתנצל.\n\nכשסוף סוף חזרנו לחוף, הרגליים שלי רעדו.\n\nהשיער שלי היה ספוג, הלחיים שלי בערו, והצחוק הפך לכואב פיזית.\n\nבמשך כמה שניות פשוט עמדנו זה לצד זו, מנסים להסדיר נשימה.\n\nולפתע, הכל הפך למביך.\n\nעל המים, אפשר היה להאשים את המהירות בהכל.\n\nעכשיו עמדתי ממש מול אותו גבר שהתבוננתי בו מרחוק במשך כמה ימים.\n\nהוא היה הראשון לשבור את השתיקה.\n\n"אגב, קוראים לי מרקוס."\n\nצחקתי.\n\n"Irini. היכרות בזמן מצוין."\n\n"מרגיש כאילו דילגנו על כמה שלבים סטנדרטיים."\n\nבאותו רגע סוף סוף הסמקתי לגמרי.\n\nבערב ההוא, שתינו קפה יחד ליד הטיילת.\n\nלמחרת, נפגשנו שוב.\n\nואז נפגשנו שוב אחרי זה.\n\nוכן, בסופו של דבר באמת הכרנו זה את זו הרבה יותר טוב – ללא שום סיוע מאופנוע ים.\n\nאבל התוצאה המצחיקה ביותר של אותה רכיבה הופיעה כמה ימים מאוחר יותר.\n\nראינו את אותו נהג שוב.\n\nהוא הבחין בנו יחד, הרים את האגודל בהתלהבות וצעק:\n\n"אז זה עבד!"\n\nכמעט מתתי מצחוק.\n\nמאז, אני מחבבת עוד יותר את הגרסה של עצמי שלא בורחת מהמבוכה שלה.\n\nהבנתי שאני יכולה ליהנות מהגוף שלי, מתשומת לב, מהים ואפילו מסיטואציות מביכות מבלי לתת לאף אחד אחר שליטה על הגבולות שלי.\n\nועכשיו, בכל פעם שמרקוס מציע לקחת סיבוב על אופנוע ים, אני תמיד שואלת:\n\n"עם המתנפח?"\n\nהוא מחייך.\n\n"בהחלט."\n\nאז אני בהחלט אחזור לשם בקיץ הבא.\n\nואם יש עוד אנשים בוגרים ופתוחים שאוהבים את הים, קצת שיגעון, ויודעים לצחוק על עצמם, אני חושבת שיהיה לנו הרבה על מה לדבר.