צילמנו את תמונות העירום הראשונות שלנו

קוראים לי קתרין, אני בת 28, ואני מסלובניה. הסיפור הזה קרה בקרואטיה, ליד פריז'נה, שם ביליתי עם בעלי כמה ימי חופשה.

ערב אחד חזרנו לחדר אחרי הים, פתחנו בקבוק יין והתחלנו לדפדף בין ערוצי הטלוויזיה. במקרה נחתנו על ערוץ אירוטי. בהתחלה צחקנו. אחר כך, משום מה, לא החלפנו ערוץ. ישבנו זה לצד זה, העמדנו פנים שזו רק בדיחה, אבל שנינו הרגשנו שהאווירה השתנתה.

ופתאום אמרתי:

"למה אין לנו תמונות כאלה?"

בעלי שאל:

"כאלה איך?"

"שלנו. יפות. בעירום. לא בדיוק ככה, אבל פשוט לראות את עצמנו מבחוץ."

הוא צחק, אבל היה ברור שהרעיון מוצא חן בעיניו.

למחרת הוא באמת קנה מצלמה קטנה עם שלט רחוק. וזה קצת הפחיד אותי. דבר אחד לומר משהו כזה בערב אחרי כוס יין. דבר אחר לגמרי כשמישהו חוזר בבוקר עם מצלמה ואומר: "נו, במאית, יוצאים לדרך?"

מצאנו מפרץ כמעט ריק ליד פריז'נה. סלעים, מים צלולים, שמש, וכמעט אף אחד מסביב. בעלי הציב את המצלמה על חצובה, בדק את המסגרת, רץ הלוך ושוב, ואני עמדתי שם בבגד ים וחשבתי לעצמי: "את הצעת את זה — עכשיו אל תתחרטי."

קודם הורדתי את החלק העליון. אחר כך צחקתי הרבה זמן ואמרתי שאני נראית מגוחכת. בעלי אמר שאני נראית מעולה. אחר כך הורדתי גם את החלק התחתון של בגד הים — ומיד הרגשתי מאוד נבוכה.

רק בעלי היה לידי, וכמעט לא היו אנשים מסביב, אבל המצלמה עמדה בדיוק מולנו. ומשום מה, זה היה החלק המרגש ביותר.

הצילומים הראשונים היו מסורבלים. לא ידעתי איפה לשים את הידיים. כל הזמן כיסיתי את עצמי, צחקתי, וביקשתי ממנו למחוק את התמונה. גם בעלי לא היה בדיוק צלם רגוע — גם הוא היה לחוץ, הוא סתם העמיד פנים שהכול תחת שליטה.

אחר כך התחלנו להתבדח, והכול נהיה קל יותר.

הפסקנו לנסות להפיק "צילומי אירוטיקה מושלמים" ופשוט השתעשענו. שכבתי על המגבת, הוא לחץ על השלט. אחר כך ישבנו יחד וניסינו להיכנס למסגרת. אחר כך לקחתי את השלט ואמרתי לו שהוא לא מבין כלום בזוויות. הוא לקח אותו בחזרה והכריז על עצמו כצלם הראשי.

רבנו על השלט כמו ילדים. ודווקא התמונות המצחיקות, העקומות והחיות האלה נעשו האהובות עלינו ביותר.

אחרי זמן מה כמעט הפסקתי לחשוב על זה שאני עירומה. בהתחלה העירום היה האירוע המרכזי. אחר כך הוא פשוט נהיה חלק מהיום. השתזפנו, התחבקנו, ישבנו ליד המים, צחקנו, בדקנו את התמונות, ולחצנו שוב על השלט.

לפעמים המבוכה חזרה — במיוחד כשהתחלתי לשמוע סירה איפשהו רחוק או נזכרתי שהמצלמה מתעדת הכול. אבל המבוכה הזאת כבר לא הפחידה אותי. היא רק חידדה את הרגע.

וכן, זה היה מרגש מאוד. לא כמו בסרט, אלא בצורה אמיתית: הים, השמש, העור החשוף, המבט של בעלי, וההרגשה שזה הסוד הקטן שלנו.

באותו ערב חזרנו למלון, פתחנו יין, והתחלנו לעבור על התמונות. כבר לא היינו צריכים את הטלוויזיה.

כמה צילומים מחקנו מיד. כמה הצחיקו אותנו. כמה גרמו לנו להשתתק לרגע. כי שם היינו אנחנו — לא מושלמים, לא מבוימים, אלא אמיתיים. מצחיקים, ביישנים, עירומים, מאושרים.

בפעם הראשונה הסתכלתי על התמונות שלי וחשבתי לא על מגרעות, אלא על הרגע. על איך שצחקתי. על איך שבעלי הביט בי. על איך שבהתחלה כיסיתי את עצמי, ואחר כך הפסקתי.

עבורי, זה התברר לא רק כעניין של סקס, למרות שהיה בזה הרבה חושניות. זה היה על אמון. על משחק. על חופש משליטה מתמדת.

חשבנו שפשוט נצלם כמה תמונות נועזות.

במקום זה קיבלנו יום שאנחנו עדיין נזכרים בו בחיוך.