שמי תרזה, אני בת 24, ואני מקייב.

באותו יום חברתי ואני היינו בדרך לחוף עירוני רגיל. התוכנית הייתה פשוטה: שמש, נהר, בגדי ים, כמה תמונות ואולי קפה איפשהו בסביבה. גם התבדחנו שהיא חייבת בדחיפות להכיר בחור חדש, כי באותו בוקר החבר שלה החליט לעשות דרמה והציע שייפרדו.

היא הייתה כועסת, מבולבלת ופגועה בבת אחת. הלכנו לאורך הנהר ודיברנו. בהתחלה היא סיפרה שוב על הריב שלהם, אחר כך דנו בזה שגברים לפעמים מתנהגים כמו ילדים, ואז ניסיתי להצחיק אותה. בשלב מסוים הבנו שהחוף נשאר הרחק מאחורינו. כנראה צעדנו שני קילומטרים בלי בכלל לשים לב.

"אז מה, נחזור?" היא שאלה.

"אפשר," אמרתי. "החבר החדש שלך בעתיד בטח שוכב איפשהו בין המגבות."

היא צחקה בפעם הראשונה באותו בוקר. ואז ראינו לפנינו רצועת חול קטנה ליד המים. כמעט חוף פראי. בלי אנשים, בלי דוכנים, בלי מוזיקה, בלי ילדים צורחים. רק חול, הנהר, שיחים בשוליים, ואור שמש שנפל על העור כל כך רך, שהרגיש כאילו המקום הזה חיכה לנו.

הבטנו זו בזו.

"אולי כאן?" אמרתי.

"אין כאן ממש אף אחד."

"בדיוק."

בהתחלה הכול היה תמים לחלוטין. פרשנו את המגבות, החלפנו לבגדי ים ונשכבנו להשתזף. השמש הייתה חמימה, המים נצצו, וחברתי סוף סוף התחילה לשחרר את הדרמה של הבוקר. ראיתי איך הפנים שלה נרגעות, כאילו היא נזכרת שוב שהיא יפה, חיה ונחשקת — לא כי איזה בחור אישר את זה, אלא פשוט כי זו האמת.

אחרי זמן מה פתחתי את החלק העליון של בגד הים שלי.

"מה את עושה?" היא שאלה בחיוך.

"נפטרת מקווי שיזוף עתידיים."

"נועז."

"זה עדיין לא נועז."

גם היא הורידה את החלק העליון. שכבנו שם בחזה חשוף, קצת מתוחות בהתחלה, ואז רגועות יותר ויותר. זו הייתה תחושה מוזרה: היינו לבד, אבל משהו בפנים עדיין רעד. לא בדיוק פחד. יותר כמו התרגשות עצבנית. כאילו את שוברת כלל קטן שהמצאת פעם לעצמך.

הבטתי בה ואמרתי:

"את יודעת, כדי להסיח את דעתך מהאקס שלך, את צריכה לעשות משהו מטורף."

"כמו מה?"

"להשתזף בעירום."

היא השתתקה. ואז צחקה.

"את משוגעת."

"אבל בלי קווי שיזוף."

צחקנו, אבל שתינו הבנו: המחשבה כבר נכנסה לראש ולא הלכה לשום מקום. במשך כמה דקות התווכחנו, קנטרנו זו את זו והעמדנו פנים שזו רק בדיחה. ואז אמרתי:

"טוב. אני אלך ראשונה."

הורדתי את החלק התחתון של בגד הים והרגשתי את הלחיים שלי בוערות. למרות שלא היה אף אחד בסביבה. זה היה מצחיק ומרגש בו זמנית: גוף בוגר, שמש בהירה, אוויר פתוח — ופתאום עמדתי לגמרי עירומה על החול ליד הדנייפר.

חברתי הביטה בי כאילו זה עתה קפצתי מגשר.

"נו?" שאלתי. "את לא מתחרטת, נכון?"

כמובן שלא.

כשגם היא הורידה את בגד הים, משהו מאוד מצחיק ונשי צף בינינו: היינו נבוכות ומתחרות בו זמנית. מי רגועה יותר? מי בטוחה יותר? מי נראית טוב יותר בשמש? שתינו ניסינו להיראות משוחררות, אבל החיוכים שלנו הסגירו שהכול בפנים ניצנץ מהתרגשות.

היא הייתה יפה מאוד — רכה, נשית, עם חיוך קצת לא בטוח. ראיתי איך היא מנסה להתרגל לעצמה ככה: בלי בד, בלי הגנה, בלי הדימוי הרגיל. ופתאום תפסתי את עצמי מבינה שאני אוהבת את התחושה הזאת — להיות פתוחה, לא להסתתר, להרגיש את השמש על כל חלק בגוף שלי.

ואז הרמתי את קרם ההגנה.

"תשכבי, אני אמרח לך על הגב."

"רק על הגב?" היא צחקה.

"בואי נתחיל מהגב."

זה היה מלא דאגה, מגושם ומאוד אינטימי בבת אחת, אבל לא וולגרי. פשוט שתי חברות, יום חם, עור, שמש, ואותו רגע מדויק שבו המבוכה מפסיקה להיות לא נעימה והופכת להתרגשות. מרחתי קרם על הכתפיים, השכמות, המותניים והירכיים שלה, בזמן שהיא צחקה ואמרה שהיא מרגישה כמו הגיבורה של איזה טירוף קיצי. אחר כך היא מרחה עליי קרם, ושתינו סוף סוף נרגענו.

השתזפנו, התהפכנו, דיברנו על הגוף אחת של השנייה, וכמובן, קצת התחרינו. התבדחתי שהאימונים שלי משתלמים. היא ענתה שיש לה "נשיות טבעית בלי ללכת לחדר כושר כל יום." צחקנו כל כך בקול, שכמה פעמים ציפורים התעופפו מהשיחים.

ואז רצנו למים.

עירומות.

זה היה מדהים. המים עטפו את כל הגוף שלי בבת אחת, בלי בד רטוב, בלי רצועות, בלי בגד ים לא נוח. צללתי ועליתי בתחושה כאילו חזרתי להיות צעירה — רק שעכשיו הייתי בוגרת, בטוחה בעצמי, ובוחרת בעצמי מי אני רוצה להיות. התיזנו מים זו על זו, צחקנו, חזרנו לחוף ונשכבנו שוב בשמש.

ואז אנשים עברו בשביל הסמוך.

בהתחלה זוג. אחר כך גבר עם כלב. אחר כך שני בחורים על אופניים. שמנו לב אליהם לפני שהם שמו לב אלינו, והייתה לנו שנייה להתכסות. אבל לא עשינו זאת.

הרגשתי את הלב שלי פועם מהר יותר. זה לא היה פחד. יותר כמו תערובת של מבוכה, גאווה ועונג מוזר. הם ראו אותנו. אנחנו ראינו שהם רואים אותנו. ואיכשהו, העולם לא קרס.

הזוג עבר כמעט בלי להביט, אם כי האישה חייכה. הגבר עם הכלב העמיד פנים שהוא מסתכל על הנהר, אבל הכלב כמעט משך אותו לכיווננו. והבחורים על האופניים הפנו את הראש בגלוי. אחד מהם כמעט ירד מהשביל.

חברתי כיסתה את פניה בידה ולחשה:

"אני הולכת להישרף ממבוכה."

"מהשמש או מתשומת הלב?"

"משניהם."

אבל דקה אחר כך היא צחקה. וגם אני. כי לא היה בזה שום דבר מלוכלך. היינו פשוט שתי בחורות בוגרות ויפות בחוף ריק, שמרגישות טוב בגוף שלהן.

ואז היא פתאום אמרה:

"אם עוד מישהו יעבור, אני אדבר איתו."

"עירומה?"

"עירומה. אין לי מה להפסיד."

לא האמנתי לה. אבל היא עשתה את זה.

בערך עשרים דקות אחר כך, בחור עבר בשביל — רגיל, בערך בן עשרים וחמש, לובש חולצת טי ומכנסיים קצרים. חברתי קמה מהמגבת שלה, רגועה לחלוטין, אם כי ראיתי את החיוך שלה רועד, ואמרה:

"היי. יש לך סיגריה?"

בהתחלה הוא קפא. ואז צחק — לא בגסות, לא בצורה מצמררת, אלא כאילו החיים בדיוק העניקו לו סצנה מאוד לא צפויה.

"יש לי," הוא אמר. "אבל אני חושב שקודם כדאי לי להגיד שאת מאוד אמיצה."

"וגם יפה?" היא שאלה.

הוא צחק שוב.

"וגם יפה. מאוד."

הוא נתן לה סיגריה, למרות שהיא כמעט לא מעשנת. היא פשוט רצתה להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת. הם דיברו כמה דקות. הוא התברר כנורמלי, נינוח, עם חוש הומור טוב. שכבתי בקרבת מקום, העמדתי פנים שאני לא מתעניינת בכלל, אבל כמובן, הקשבתי לכל מילה.

בסוף הם החליפו מספרי טלפון. כשהוא הלך, חברתי צנחה על המגבת שלה וצווחה מרוב שמחה.

"עשיתי את זה!"

"הכרת בחור עירומה בחוף. האקס שלך היה מעריך את זה."

"שיבכה."

באותו ערב החלפנו את התמונות שצילמנו אחת את השנייה. הן יצאו חיות: לא סטודיו, לא מושלמות, אבל אמיתיות. שמש על העור, שיער רטוב, חיוכים שעדיין החזיקו קצת מבוכה. הבטתי בעצמי וחשבתי: כן, אני יפה. לא כי עמדתי בפוזה נכונה. אלא כי הרגשתי טוב עם עצמי.

אחרי אותו יום, חזרנו לשם עוד כמה פעמים. בלי אותה בהלה, אבל עדיין עם אותה ריגשה נעימה. השתזפנו בעירום, שחינו, צילמנו ודיברנו על החיים. לפעמים מישהו עבר. לפעמים אנשים חייכו. לפעמים העמידו פנים שהם לא שמים לב לכלום. וכבר לא הרגשנו אשמות.

מבחינתי, נודיזם התברר כלא רק על היעדר בגדים. הוא על הרגע שבו את מפסיקה לשלוט כל הזמן באיך שאת נראית. על שמש בלי קווי בגד ים. על מים שנוגעים בכל העור שלך. על שיחות בלי מסכות. על הגוף שהופך לא לסיבה לבושה, אלא למקור של שמחה.

וכן, יש בזה מיניות. לא וולגרית, לא כפויה, אלא משלך. כשאת מרגישה מושכת, חיה ואמיצה. כשאת מבינה שאת יכולה להתבייש וליהנות מזה בו זמנית.

אני עדיין זוכרת את היום הראשון ההוא: איך הלכנו לחוף עירוני רגיל כדי להציל את חברתי ממצב רוח רע, ובמקרה מצאנו מקום שבו שתינו נעשינו קצת יותר חופשיות. ועכשיו אני יודעת בוודאות: לפעמים ההרפתקה הכי טובה לא מתחילה במקום שאליו תכננת להגיע, אלא במקום שאליו הגעת במקרה.