Estela: חשבתי ששום דבר כבר לא יוכל להביך אותי בחוף הנודיסטים שלנו, עד שהמורה שלי לספורט לשעבר זיהתה אותי עירומה — ודניאל החליט לעזור.
״בבקשה תגיד לי שהיא לא ראתה אותנו,״ לחשתי, עומדת עירומה על שפת המים, בלי שום מקום סביר להתחבא בו. דניאל עקב אחר המבט שלי אל האישה שהתקרבה לאורך החוף בחזה חשוף. ״מי?״ הוא שאל. ״מרינה. המורה שלי לספורט לשעבר.״ זווית פיו רטטה. לחצתי את ידו. ״זאת לא הזמנה להשתעשע על חשבוני.״ כמובן, בדיוק אז היא נופפה לנו.
נופפתי בחזרה בהתלהבות מאולצת של מי שמאשרת שקיבלה דוח חניה. עד לפני שלושים שניות הרגשתי נוח לגמרי בלי בגדים. עכשיו לא הצלחתי להחליט מה לעשות ביד הפנויה שלי. לכסות את עצמי יהיה שקוף מדי; לשלב ידיים ייראה מתגונן. בסוף הנחתי אותה על המותן, ודניאל שם לב מיד. ״בחירה מעניינת,״ הוא מלמל. ״את נראית כאילו את קוראת עליה תיגר.״ הורדתי את היד. מרינה כבר התקרבה אלינו בחיוך.
״איזו הפתעה! חשבתי שזאת את.״ היא נשמעה שמחה באמת, וזה איכשהו רק גרם לי להסמיק עוד יותר. הצגתי את דניאל, והיא הציגה את אלכס, שאיתה בזוגיות, עם הסנדלים שלהם ושמשייה מקופלת בידיים. כולנו לחצנו ידיים. טקס חברתי קטן ושגרתי כל כך, אלא שהרגשתי זרזיף של מי ים זולג במורד הגב שלי, ופתאום הייתי מודעת מאוד לכך שאני עומדת שם בלי שום דבר עליי. ״לא ציפיתי לראות אותך פה,״ אמרתי. ״גם אני לא ציפיתי לראות אותך,״ השיבה מרינה. ״אחרת הייתי מביאה משרוקית.״ דניאל השמיע קול שבחרתי לפרש כשיעול.
זזנו הצדה כדי לפנות דרך לשני מבוגרים שטיילו על החוף. אף אחד לא הקדיש לנו מבט נוסף. מרינה שאלה מה שלומי, ותוך דקה כבר דיברנו על שעות הפתיחה הלא צפויות של בית הקפה בחוף. הייתי אמורה להירגע. במקום זה המשכתי לעמוד זקופה עד גיחוך. האגודל של דניאל ליטף את גב כף ידי. כשהבטתי בו, הוא חייך אליי, ולא בגלל המצב, וזה תפס אותי לא מוכנה. הכרתי את החיוך הזה. לקבל אותו דווקא כשאני מנסה לנהל מפגש מכובד עם המורה שלי לשעבר היה מאוד לא נוח.
״נלך קצת?״ הציעה מרינה. התקדמנו לעבר המפרצון הקטן, שם רצועת מים רדודה חצתה את החול. חצינו לפי הסדר: קודם אלכס, עם השמשייה זקופה כמו דגל של משלחת מחקר לא משכנעת במיוחד, ואחר כך מרינה. נכנסתי למים בביטחון, גיליתי שהקרקעית החולית רכה מכפי שנראתה, ונעצרתי כשרגל אחת שוקעת. ״הכול בסדר?״ שאל דניאל. ״רק שוקלת מחדש את המסלול שלי.״ חילצתי את כף הרגל בקול יניקה לא מכובד במיוחד ועשיתי צעד ענקי הצדה, זרועותיי פרושות לשמירה על שיווי המשקל. מרינה חייכה חיוך רחב. ״התאוששות מצוינת.״ ״בבקשה אל תיתני לי ציון,״ אמרתי, וארבעתנו צחקנו.
בצד השני דניאל התקרב אליי. ״את יכולה לשחרר עכשיו.״ הבטתי למטה. מתישהו במהלך החצייה המפוארת שלי תפסתי את ידו בשתי ידיי. ״אני מוודאת שאתה בטוח,״ אמרתי לו. ״מתחשב מאוד מצדך.״ הוא נשק לי קלות ברקה ואז נשאר לצדי, הכתפיים שלנו נוגעות זו בזו. מחוות החיבה הקטנה הזאת הרגיעה אותי יותר מכל מה שמישהו אמר. הפסקתי לדאוג לאן מרינה מסתכלת, ובמקום זה שמתי לב כמה נעים לי שדניאל קרוב כל כך. כשהוא הביט בי שוב, לא הסבתי את המבט.
עצרנו ליד המגבות שלהם, ומרינה הזמינה אותנו להצטרף אליהם לקפה אחר כך, אם בית הקפה יחליט אי פעם להיפתח. ״נשמח,״ אמרתי לפני שדניאל הספיק לענות. בינתיים התחיל המאבק של אלכס בחילוץ השמשייה מהכיסוי, ומרינה שאלה איפה אנחנו בדרך כלל יושבים. הצבעתי בחזרה לאורך החוף, ואז המשכתי לפטפט, כשיד אחת מונחת ברפיון על זרועו של דניאל. בלי זוויות מחושבות, בלי יציאת חירום דמיונית. לפני שהלכנו, מרינה הטתה את ראשה. ״אגב, יש לך יציבה טובה.״ הכתפיים שלי נמשכו לאחור לפני שהספקתי לעצור אותן. היא פרצה בצחוק. ״סליחה. לא יכולתי להתאפק.״
בדרך חזרה נתתי לדניאל דחיפה קלה במרפק. ״היית אמור לעזור.״ ״דווקא חשבתי שהפגנתי איפוק מרשים.״ ״נהנית מכל רגע.״ הוא הודה שכן, במיוחד מהניסיון שלי להיראות נינוחה. נעצרתי והסתובבתי אליו, מניחה בכוונה את היד שוב על המותן. ״יותר טוב?״ החיוך שלו התרכך. ״הרבה יותר.״ הפעם נתתי לו להסתכל, ואז משכתי אותו אליי לנשיקה קצרה. באמת חזרנו לקפה, ובסופו של דבר מרינה הפכה פשוט למרינה. דניאל, למרבה הצער, עדיין לוחש לי, ״כתפיים לאחור.״ אני תמיד מציעה לו שלוש הקפות. הוא עוד לא נענה להצעה.
נופפתי בחזרה בהתלהבות מאולצת של מי שמאשרת שקיבלה דוח חניה. עד לפני שלושים שניות הרגשתי נוח לגמרי בלי בגדים. עכשיו לא הצלחתי להחליט מה לעשות ביד הפנויה שלי. לכסות את עצמי יהיה שקוף מדי; לשלב ידיים ייראה מתגונן. בסוף הנחתי אותה על המותן, ודניאל שם לב מיד. ״בחירה מעניינת,״ הוא מלמל. ״את נראית כאילו את קוראת עליה תיגר.״ הורדתי את היד. מרינה כבר התקרבה אלינו בחיוך.
״איזו הפתעה! חשבתי שזאת את.״ היא נשמעה שמחה באמת, וזה איכשהו רק גרם לי להסמיק עוד יותר. הצגתי את דניאל, והיא הציגה את אלכס, שאיתה בזוגיות, עם הסנדלים שלהם ושמשייה מקופלת בידיים. כולנו לחצנו ידיים. טקס חברתי קטן ושגרתי כל כך, אלא שהרגשתי זרזיף של מי ים זולג במורד הגב שלי, ופתאום הייתי מודעת מאוד לכך שאני עומדת שם בלי שום דבר עליי. ״לא ציפיתי לראות אותך פה,״ אמרתי. ״גם אני לא ציפיתי לראות אותך,״ השיבה מרינה. ״אחרת הייתי מביאה משרוקית.״ דניאל השמיע קול שבחרתי לפרש כשיעול.
זזנו הצדה כדי לפנות דרך לשני מבוגרים שטיילו על החוף. אף אחד לא הקדיש לנו מבט נוסף. מרינה שאלה מה שלומי, ותוך דקה כבר דיברנו על שעות הפתיחה הלא צפויות של בית הקפה בחוף. הייתי אמורה להירגע. במקום זה המשכתי לעמוד זקופה עד גיחוך. האגודל של דניאל ליטף את גב כף ידי. כשהבטתי בו, הוא חייך אליי, ולא בגלל המצב, וזה תפס אותי לא מוכנה. הכרתי את החיוך הזה. לקבל אותו דווקא כשאני מנסה לנהל מפגש מכובד עם המורה שלי לשעבר היה מאוד לא נוח.
״נלך קצת?״ הציעה מרינה. התקדמנו לעבר המפרצון הקטן, שם רצועת מים רדודה חצתה את החול. חצינו לפי הסדר: קודם אלכס, עם השמשייה זקופה כמו דגל של משלחת מחקר לא משכנעת במיוחד, ואחר כך מרינה. נכנסתי למים בביטחון, גיליתי שהקרקעית החולית רכה מכפי שנראתה, ונעצרתי כשרגל אחת שוקעת. ״הכול בסדר?״ שאל דניאל. ״רק שוקלת מחדש את המסלול שלי.״ חילצתי את כף הרגל בקול יניקה לא מכובד במיוחד ועשיתי צעד ענקי הצדה, זרועותיי פרושות לשמירה על שיווי המשקל. מרינה חייכה חיוך רחב. ״התאוששות מצוינת.״ ״בבקשה אל תיתני לי ציון,״ אמרתי, וארבעתנו צחקנו.
בצד השני דניאל התקרב אליי. ״את יכולה לשחרר עכשיו.״ הבטתי למטה. מתישהו במהלך החצייה המפוארת שלי תפסתי את ידו בשתי ידיי. ״אני מוודאת שאתה בטוח,״ אמרתי לו. ״מתחשב מאוד מצדך.״ הוא נשק לי קלות ברקה ואז נשאר לצדי, הכתפיים שלנו נוגעות זו בזו. מחוות החיבה הקטנה הזאת הרגיעה אותי יותר מכל מה שמישהו אמר. הפסקתי לדאוג לאן מרינה מסתכלת, ובמקום זה שמתי לב כמה נעים לי שדניאל קרוב כל כך. כשהוא הביט בי שוב, לא הסבתי את המבט.
עצרנו ליד המגבות שלהם, ומרינה הזמינה אותנו להצטרף אליהם לקפה אחר כך, אם בית הקפה יחליט אי פעם להיפתח. ״נשמח,״ אמרתי לפני שדניאל הספיק לענות. בינתיים התחיל המאבק של אלכס בחילוץ השמשייה מהכיסוי, ומרינה שאלה איפה אנחנו בדרך כלל יושבים. הצבעתי בחזרה לאורך החוף, ואז המשכתי לפטפט, כשיד אחת מונחת ברפיון על זרועו של דניאל. בלי זוויות מחושבות, בלי יציאת חירום דמיונית. לפני שהלכנו, מרינה הטתה את ראשה. ״אגב, יש לך יציבה טובה.״ הכתפיים שלי נמשכו לאחור לפני שהספקתי לעצור אותן. היא פרצה בצחוק. ״סליחה. לא יכולתי להתאפק.״
בדרך חזרה נתתי לדניאל דחיפה קלה במרפק. ״היית אמור לעזור.״ ״דווקא חשבתי שהפגנתי איפוק מרשים.״ ״נהנית מכל רגע.״ הוא הודה שכן, במיוחד מהניסיון שלי להיראות נינוחה. נעצרתי והסתובבתי אליו, מניחה בכוונה את היד שוב על המותן. ״יותר טוב?״ החיוך שלו התרכך. ״הרבה יותר.״ הפעם נתתי לו להסתכל, ואז משכתי אותו אליי לנשיקה קצרה. באמת חזרנו לקפה, ובסופו של דבר מרינה הפכה פשוט למרינה. דניאל, למרבה הצער, עדיין לוחש לי, ״כתפיים לאחור.״ אני תמיד מציעה לו שלוש הקפות. הוא עוד לא נענה להצעה.
צפו בתצוגה המקדימה של RudeFly
קראתם חלק מהסיפור. עכשיו תוכלו לראות במה RudeFly באמת עוסק.
▶ צפו בחינם
אין צורך בהרשמה
רוצים להמשיך לקרוא?
יצירת חשבון חינם ←