קוראים לי Manana. אני בת 23, מגאורגיה. גובהי 166 ס"מ ומשקלי 54 ק"ג. אני לא מסוג הבחורות שמעמידות פנים שאינן שמות לב לגוף שלהן. אני יודעת מתי אני נראית טוב. אני יודעת מתי מסתכלים עליי. ואולי בגלל זה עירום תמיד היה עבורי משהו יותר מסתם חופש. זו גם תחושה אישית מאוד, עוצמתית, של המשיכה שלי עצמה.

זה קרה בבטומי.

קבוצת חברים ואני נסענו לשם לשבוע ושכרנו בית גדול עם בריכה. הבית היה כמעט מושלם: מרפסת מרווחת, חצר ירוקה, מיטות שיזוף, מים נקיים, המון שמש, והתחושה שאפשר לשכוח מהכללים לזמן מה.

אם כי הכללים עדיין היו שם.

בגאורגיה מתייחסים לעירום בפומבי בחופים די בחומרה. אי אפשר פשוט להסתובב בלי בגד ים בחוף רגיל, להשתזף בעירום, או להרגיש חופשייה לגמרי כמו שאולי אפשר בחוף נטוריסטי. אז בים כולנו היינו "כמו שצריך": הבנות בבגדי ים, הבנים במכנסיים קצרים, מגבות, קרם הגנה, שיחות, תמונות, חופשת קיץ רגילה.

אבל סביב הבריכה שלנו, הכול נעשה בהדרגה נועז יותר.

קודם כול, הבנות התחילו להשתזף בטופלס. פשוט כי הבית היה פרטי, החצר סגורה, ואף אחד לא היה בסביבה. בהתחלה היו צחקוקים, מבטים סביב, ומשפטים כמו "בלי תמונות!". אחר כך כולן התרגלו. הבנות שכבו על הבטן, התהפכו, סידרו את השיער, צחקו. הבנים, כמובן, העמידו פנים שלא אכפת להם, אבל ראינו היטב שכן אכפת.

ואז התחילו ההקנטות.

"מה הטעם לעצור באמצע?"
"אם התחלת, כדאי ללכת עד הסוף."
"ממילא אין כאן אף אחד."
"Manana, את חייבת לנסות. הגוף שלך נברא בשביל זה."

כולם צחקו. גם אני צחקתי. העמדתי פנים שזה סתם מצחיק, סתם דיבורים טיפשיים, שאני מעל זה.

אבל בתוכי, משהו נדלק.

התחלתי לדמיין איך זה יהיה: לקום ממיטת השיזוף, להתיר לאט את בגד הים, להוריד הכול, ולעמוד מולם עירומה לגמרי. לא במקרה, לא במקלחת, לא מוסתרת מאחורי מגבת, אלא ממש שם — בשמש, ליד הבריכה, בין חברים.

המחשבה הזאת האיצה את פעימות ליבי כל כך חזק שכמעט נבהלתי.

ידעתי שאני לא מוכנה. לא מול כולם. לא בזמן שהבנים מסתכלים, בזמן שהבנות יצווחו, יצחקו, יעירו הערות. ידעתי שאאבד את האומץ ברגע האחרון. אבל הפנטזיה לא הרפתה ממני.

כל הערב חזרתי שוב ושוב למחשבה הזאת. איך השמש תיגע בעורי בלי בגד ים. איך ירגישו המים על כל גופי. איך זה לא לכסות את עצמי. לא להסתתר. פשוט להיות עירומה ולדעת שרואים אותי.

למחרת, כולם התכוננו לחוף. התעוררתי קצת לפני האחרים וכבר ידעתי שאני לא רוצה ללכת. לא כי הרגשתי לא טוב. פשוט רציתי להיות לבד.

כשכולם התחילו לארוז, אמרתי:

"בנות, אני חושבת שאני מדלגת היום. קצת כואב לי הראש. אשאר בבית לנוח."

כולם ריחמו עליי. מישהו הציע כדורים, מישהו אמר לי לא להתחמם יותר מדי. הנהנתי, חייכתי, שיחקתי אותה קצת עייפה. אבל בתוכי חיכיתי רק לדבר אחד — לרגע שבו הדלת תיסגר מאחוריהם.

כשהבית סוף סוף נעשה שקט, עמדתי שם בדממה והרגשתי את ליבי פועם מהר מדי.

בחוץ הייתה הבריכה. מיטות השיזוף. השמש. התחושה המוחלטת שכל היום הזה הפך פתאום לשלי בלבד.

הלכתי לחדר שלי, הורדתי את השמלה, ואז את בגד הים. לא מהר. כמעט בטקסיות. כאילו חציתי איזה קו אישי.

והנה הייתי, עירומה בבית גדול ליד בריכה בבטומי.

לבד.

אבל זה לא הרגיע. להיפך, זה חידד את הכול. כי ידעתי: תיאורטית, הם עלולים לחזור בכל רגע. לשכוח משקפי שמש. טלפון. מגבת. להתחרט על ההליכה לחוף. להיכנס לחצר — ולראות אותי.

המחשבה הזאת הייתה מפחידה.

ומרגשת להפליא.

לקחתי את הטלפון, הנחתי אותו על חצובה, ויצאתי אל הבריכה. הדקות הראשונות היו מצחיקות ומביכות. לא ידעתי מה לעשות עם הידיים. לפעמים כיסיתי את עצמי, ואז כעסתי על עצמי שעשיתי זאת. הסתובבתי הצדה, סידרתי את השיער, בדקתי את הפריים, וראיתי בטלפון בחורה שנדמה היה לי שאני מכירה, אבל לא לגמרי.

עירומה, מנושקת שמש, קצת מבוהלת, וחיה מאוד.

בהדרגה נרגעתי. התחלתי לזוז בביטחון רב יותר. ישבתי על שפת הבריכה והורדתי את רגליי למים. שכבתי על מיטת שיזוף. עמדתי ליד הקיר שבו האור נפל יפה. הפניתי את פניי לשמש. צחקתי על עצמי כשתמונה יצאה רצינית מדי.

אהבתי לראות את עצמי כך.

לא "מושלמת". לא כמו בפרסומת. אלא אמיתית. עם עור, אור, עקומות, נשימה. אהבתי שאין עליי שום דבר מיותר. בלי רצועות, בלי קווי שיזוף, בלי בד שמחלק את גופי לחלקים מותרים ואסורים.

הרגשתי את השמש על החזה, על הבטן, על הירכיים. הרגשתי את המרצפות החמות תחת כפות רגליי היחפות. הרגשתי את המים משאירים טיפות קרירות על עורי. הרגשתי את הרוח מזיזה את שערי על כתפיי וגבי.

וכל הזמן מחשבה אחת פעמה בתוכי: מה אם הם יחזרו עכשיו?

דמיינתי את הדלת נפתחת. מישהו נכנס לחצר. אני מסתובבת לפני שהספקתי לתפוס מגבת. שנייה של שקט. כולם מבינים שלא הייתי חולה, לא ישנתי, לא נחתי — אלא העברתי יום בריכה עירום סודי משלי.

הפנטזיה הזאת גרמה לי להרגיש נבוכה ונרגשת באופן מתוק בעת ובעונה אחת.

צילמתי הרבה תמונות. יותר מדי. אבל כמעט כל אחת חדשה הרגישה נועזת יותר מהקודמת. בשלב מסוים כבר לא רק צילמתי. שיחקתי עם הפחד שלי עצמי. בחנתי עד כמה אוכל להרחיק לכת. כמה אוכל להרשות לעצמי להיות חשופה.

ואז רעיון נועז מאוד עלה בראשי.

מה אם לא אסתתר?

מה אם אשכב עירומה על מיטת שיזוף כאילו נרדמתי, ואם הם יחזרו — שיראו? לא בכוונה. לא בהפגנתיות. פשוט, "אה, נרדמתי בשמש."

אפילו התחלתי לבצע את התוכנית.

הזזתי את הטלפון הצדה. שכבתי על מיטת השיזוף ליד הבריכה. הנחתי יד אחת מתחת לראשי. הסתובבתי מעט כדי שהתנוחה תיראה טבעית אבל יפה. עצמתי את העיניים.

בהתחלה כמעט צחקתי על כמה שזה הרגיש תיאטרלי. אבל אז זה הפסיק להיות מצחיק.

שכבתי שם עירומה, חשופה לחלוטין, בחצר החמה, מקשיבה לכל צליל. הרוח. המים בבריכה. קולות רחוקים מעבר לקיר. כל צעד שאולי משמעו שהם חזרו.

עשר דקות.

רק עשר דקות, אבל הן הרגישו כמו סרט שלם.

דמיינתי את הפרצופים שלהם. דמיינתי את הבנות קופאות בהתחלה, ואז צוחקות. דמיינתי את הבנים מעמידים פנים שהם מסיטים מבט, אף שעדיין יראו. דמיינתי את עצמי פוקחת עיניים כאילו איני מבינה דבר ואומרת, "כבר חזרתם?"

הכול בתוכי רעד.

אבל בשלב מסוים הבנתי: לא. היום, לא אעז.

הפנטזיה הייתה לוהטת יותר מהמציאות. במציאות, עדיין הייתי בחורה שרק לומדת לא להסתתר. וגם זה היה כן.

קמתי במהירות, עטיתי חלוק קליל, וצחקתי — כבר לא ממבוכה, אלא מהקלה. לא לקחתי את המשחק עד הסוף, אבל עדיין עשיתי משהו חשוב. בפעם הראשונה הייתי עירומה לא במקרה, לא בחדר האמבטיה, לא מול מראה לשתי שניות. הייתי עירומה למען עצמי. בשמש. ליד הבריכה. עם מצלמה. עם הפחד שלי ועם ההנאה שלי.

מאוחר יותר, כשכולם חזרו מהחוף, ישבתי על המרפסת בשמלה. הם היו רועשים, מספרים סיפורים על החום, על הים, על מי שנשרף מהשמש. הבנים התבדחו שוב על הבריכה ועל "מתי הבנות סוף סוף יהפכו לנטוריסטיות אמיצות אמיתיות."

חייכתי ולא אמרתי דבר.

כי ידעתי: היום כבר הייתי אמיצה. הם פשוט לא ראו זאת.

או אולי יום אחד כן יראו.

אני משתפת כאן את התמונות האלה לא כי אני רוצה להלם מישהו. וגם לא כי אני חושבת שאני מושלמת. אני משתפת אותן כי בהן אני רואה את הרגע שבו גופי חדל להיות משהו שאני צריכה לכסות כל הזמן.

אני רואה בחורה שפחדה, אבל בכל זאת הורידה את בגד הים.

בחורה שהרגישה ביישנית, אבל טוב.

בחורה שהבינה שעירום יכול להיות לא רק אתגר, אלא גם עדינות כלפי עצמה.

עבורי, אותו יום הפך לתגלית אישית קטנה. אני עדיין לא יודעת אם אוכל להתפשט מול כולם. אולי כן. אולי עדיין לא. אבל עכשיו אני יודעת בוודאות שאני אוהבת את התחושה הזאת — כשאין שום דבר מיותר על עורי, כשהשמש נוגעת בי לגמרי, כשגופי מרגיש חי, יפה וחופשי.

עבורי, עירום אינו רק עניין של אומץ. הוא עניין של אמון בעצמי. של הזכות להרגיש נחשקת בלי להצטרך להוכיח דבר לאף אחד. של ההנאה לחבב את עצמי בלי בד, בלי פוזות, בלי תירוצים.

אשמח לפגוש אנשים שמבינים את התחושה הזאת. אנשים פתוחים, מכבדים, חיים, שעבורם נטוריזם אינו משהו מוזר, אלא דרך להתקרב אל עצמם, אל השמש, אל הגוף, ואל החופש.

והצעד הבא?

מי יודע.

אולי יום אחד לא אעמיד פנים שאני ישנה.

אולי פשוט אשאר עירומה ליד הבריכה — ברוגע, ביופי, ובלי פחד.