שמי נטליה, אני בת 24, ואני מרוסיה. בחיי היומיום אני יכולה להיראות שקטה, אפילו צנועה. אני מסמיקה ממחמאה, מבלה יותר מדי זמן בבחירת שמלה, מודאגת מאיך שאני נראית בתמונות, ומעמידה פנים שאני בכלל לא אוהבת תשומת לב.

אבל יש בי עוד אחת.

היא מופיעה כשאני לא לובשת כלום.

אני לא יודעת איך להסביר את זה בפשטות רבה יותר. בבגדים, אני נטליה הרגילה: זהירה, מנומסת, לפעמים יותר מדי מהוגנת. אבל כשאני עירומה, מרגיש כאילו אישה אחרת מתעוררת בתוכי. נועזת יותר, חושנית יותר, חיה יותר. אישה שאוהבת את גופה, אוהבת את השמש על עורה, ומתלהבת מהרגע שבו מצלמת בעלי מכוונת אליה.

בעלי הוא שותפי המרכזי. הוא לא רק מצלם אותי. הוא רואה את הצד שלי שפחדתי להודות בקיומו במשך זמן רב. ואני אסירת תודה לו על כך. כי לצידו הפסקתי להתבייש במיניות שלי. במקום זה, התחלתי לשחק איתה, להרגיש אותה, וליהנות ממנה.

המקום הראשון שבו עשינו צילומים כאלה היה חוף הים השחור. חוף חלוקים, אבנים חמות מתחת לרגליי, קול הגלים, ושוברי גלים שעליהם ישבו דייגים עם החכות שלהם. זה לא היה בדיוק חוף פראי. לא היו הרבה אנשים, אבל מישהו היה יכול להופיע בכל רגע. וזה בדיוק מה שגרם לכל הדבר להרגיש כל כך חד.

הורדתי את השמלה שלי, אחר כך את בגד הים, ועמדתי עירומה על החלוקים החמים. בעלי הרים את המצלמה, ופתאום ליבי קפא. אי שם על שובר הגלים, ישב דייג. רחוק, אבל לא רחוק מספיק כדי שאשכח אותו לגמרי.

"הוא עלול לראות," אמרתי.

בעלי חייך.

"רק אם את מפחדת מזה."

והבנתי שאני פוחדת. אבל יותר מזה, רציתי להישאר.

התייצבתי לפוזות ליד המים, ישבתי על האבנים, פניתי לעבר הים, וצחקתי כשהגלים נגעו ברגליי. בפנים, הכל רעד מהמחשבה שמישהו עלול להסתכל לכיווננו. אבל הרעד הזה לא היה רק פחד. הוא היה התרגשות, ריגוש, ותחושת המשיכה שלי עצמי.

לא הרגשתי "נתפסת". הרגשתי נבחרת על ידי השמש, הים, והמבט של האדם שאוהב אותי.

אחר כך הגיע הצילום בשדה החמניות.

זה הרגיש שונה לחלוטין. פרחים צהובים מעל המותניים שלי, כביש ארוך בקרבת מקום, מכוניות חולפות אחת אחר השנייה. זה נשמע כמו טירוף. אבל מצאנו מקום קצת יותר עמוק בתוך השדה, שבו החמניות כמעט הסתירו אותי. כמעט.

עמדתי יחפה ביניהן, עירומה, עם רוח קלה על עורי. בעלי צילם אותי מבעד לפרחים, ובכל פעם שמכונית זינקה בכביש, הכל בתוכי התהדק. חשבתי: מה אם מישהו יאט? מה אם מישהו יראה? מה אם הם יבינו שנערה עירומה עומדת בין החמניות, מחייכת למצלמה?

והמחשבה הזאת סחררה לי את הראש.

ברגעים האלה הרגשתי בבירור במיוחד ששתי נטליות באמת חיות בתוכי. אחת הייתה אומרת, "את משוגעת, תתלבשי מיד." השנייה עמדה בין החמניות, מתקמרת לעבר השמש, צוחקת, ומבינה שמעולם לא הרגישה כל כך יפה קודם.

הצילום העוצמתי ביותר היה ליד נחל הררי.

היה שם שביל טיולים. לא ריק — אנשים חלפו לעיתים די קרובות. חלק עם תרמילים, חלק עם מקלות הליכה, חלק פשוט הולכים לאורך המים. מצאנו מקום מאחורי סלעים גדולים שבו הנחל עשה סיבוב קטן. אפשר היה להסתתר שם, אבל לא לגמרי.

וזה היה מושלם.

התפשטתי במהירות בזמן שאיש לא היה בקרבת מקום. המים היו קרים, כמעט מזעזעים. נכנסתי לתוכם עירומה, וזה עצר לי את הנשימה. בעלי עמד על הגדה עם המצלמה, ואני צחקתי כי הגוף שלי הגיב לכל דבר בבת אחת: המים הקרים, האוויר הלח, האבנים תחת רגליי, והסיכון שאנשים עלולים להופיע שוב על השביל.

כששמעתי קולות, ליבי הלם כל כך חזק שקפאתי במקום. קבוצת מטיילים חלפה מאחורי הסלעים. הם לא יכלו לראות אותי לגמרי, אבל שמעתי אותם קרוב מאוד. עמדתי במים, עירומה, בקושי נושמת, ולא הרגשתי מפוחדת, אלא חיה להפליא.

כשהם הלכו, הסתכלתי על בעלי. הוא הרים את המצלמה בשקט. והתחלתי שוב לפוזות.

ברגע ההוא הבנתי: אני לא סתם אוהבת להיות עירומה. אני אוהבת את המצב הזה שבין בושה לאומץ. כשאת עדיין רועדת, אבל כבר לא רוצה להסתתר. כשאת מבינה שהגוף שלך יכול להיות לא בעיה, אלא מקור לעוצמה. כשהעירום מפסיק להיות משהו אסור והופך לדרך להגיד לעצמך: "אני כאן. אני אמיתית. אני יפה."

אני אוהבת תמונות עירום לא כי אני רוצה להלם מישהו. אני אוהבת אותן כי בהן אני רואה את עצמי בצורה שאני רואה לעיתים רחוקות במראה. חופשית. נשית. קצת נועזת. מאוד חיה.

עבורי, נטוריזם הוא לא רק חוף ולא רק תמונות יפות. זו התחושה שהגוף לא חייב להיות תחת שליטה כל הזמן. שאת יכולה להיות נערה צנועה בחיי היומיום ועדיין שיהיה בך צד לוהט, אמיץ וחושני. ואין בזה שום סתירה.

אני יכולה להסמיק. אני יכולה להתבייש. אני יכולה להיבהל מצעדים אקראיים מאחוריי. אבל דווקא ברגעים האלה אני מרגישה את עצמי בעוצמה הגדולה ביותר. כאילו כל גופי מתעורר ומזכיר לי: אני לא חייבת להסתיר את המשיכה שלי.

בעלי ואני רוצים להמשיך. למצוא מקומות חדשים, חופים חדשים, שדות חדשים, שבילים פראיים חדשים. וכן, אשמח מאוד לפגוש אנשים שמבינים את התחושה הזאת. אנשים שעבורם עירום הוא לא וולגריות, אלא חופש. לא בושה, אלא אמון. לא פרובוקציה, אלא השמחה הכנה של להיות בתוך גופך.

באמת חיות בתוכי שתי נשים. אחת צנועה וזהירה. השנייה עירומה, נועזת, ונרגשת מהחיים. ואני כבר לא רוצה לבחור ביניהן.