Anastasia: אנסטזיה בת ה-22 מסוצ'י החליטה לבלות יום אחד על החוף כמו גיבורה ברומן: לקרוא ביופי, לנוע ביופי, ולא לצאת מהפריים המושלם שלה. אבל הרוח, המים הקרים, החול ומגבת אחת סרבנית — כולם הרסו לה את כל התסריט מול עיניהם של אנשים. החלק הכי בלתי צפוי קרה אחרי שהיא סוף סוף הפסיקה לנסות להיראות מושלמת.
היי, אני אנסטזיה, בת 22, מסוצ'י. הייתי מתעמלת קרקע, אני עדיין מתאמנת המון, ואני אוהבת את הים, לטייל, תמונות יפות, ואנשים עם חוש הומור טוב. בדרך כלל אני מסתדרת בקלות עם אנשים חדשים, ובכלל אני אוהבת את הרגעים האלה שבהם יום שלם מסתבב בבת אחת לשום מקום.
גוף הסיפור
הספר נסגר לי בפרצוף.
רק הספקתי להתמקם יפה על המגבת, למתוח את הרגליים, להניח את הקפה לצידי, ולפתוח את הרומן בדיוק כמו שדמיינתי לעצמי בבוקר.
ואז הרוח החליטה שיש לה גרסה משל שלה ליום שלי.
הגעתי לחוף לבד ושמתי לעצמי משימה חסרת כל היגיון מראש: לבלות כמה שעות כאילו מישהו מצלם אותי לסרט אירופאי אסתטי בטירוף.
לקרוא ביופי.
ללכת למים ביופי.
לשתות קפה ביופי.
להתקיים ביופי.
אחרי הסיפור הקודם שלי עם החבר, כבר הרגשתי הרבה יותר רגילה להיות בלי בגדים בין מבוגרים אחרים. אז הגענו "רק להסתכל", ובסוף שנינו נשארנו שם המון זמן ויצאנו עם תחושות שונות לגמרי על עצמנו ועל הגוף שלנו.
אז היום החלטתי: אין פאניקה.
רק אסתטיקה.
פתחתי את הספר שוב.
הרוח הפכה עשרים עמודים בבת אחת.
הפכתי חזרה.
הרוח הפכה חזרה את העשרים.
"אוקיי," אמרתי בקול רם. "מתחילים."
אישה לא רחוקה ממני הביטה בי וחייכה.
העליתי פנים כאילו לא רבו רגע עם מזג האוויר.
הסעיף הבא בתוכנית: קפה.
ישבתי באלכסון, תפסתי את הכוס בין שתי אצבעות, וכמעט הצלחתי להרגי כמו גיבורה במדאם בובארי, אם אמה בובארי קנתה קפוצ'ינו בכוס פלסטיק.
לגימה ראשונה.
גרגיר חול על השפתיים.
לגימה שנייה.
עוד גרגיר.
בשלישית כבר הבנתי שהרוח מוסיפה חוף למשקה שלי בשיטתיות מרשימה.
הנחתי את הקפה בצד.
טוב.
עוברים למים.
פה הייתי בטוחה בהצלחה.
קמתי, יישרתי את הכתפיים, והלכתי לאט, מנסה לא להביט למטה.
אחרי חמש צעדים דרכתי על אבן חמה.
אחרי שבע, על קרה.
עד עשר כבר הלכתי כמו אדם שרודפים אחריו לֶגוֹ בלתי נראים.
אבל זה לא היה אפילו החלק הכי לא נעים.
עדיין ניסיתי להיראות יפה.
ודווקא בגלל זה כל אי-נוחות קטנה הרגשה פי שניים.
המשכתי לחשוב:
"הידיים שלי נורמליות?"
"הגב ישר?"
"אני נראית בטוחה עכשיו?"
"למה אני בכלל חושבת על זה?"
על שפת המים עצרתי.
הים נראה יפה.
המים היו קפואים.
נכנסתי עד הקרסוליים.
קפאתי.
גבר ליד נכנס רחוק יותר ברוגע מוחלט.
הבטתי בו.
הוא הבט בי.
"קר," הוא אמר.
"מידע מאוד שימושי."
הוא צחק.
גם אני.
ומאיזו סיבה, זה הקל על הכל.
נכנסתי עוד קצת.
הקור זלג לי על הרגליים, הבטן, הכתפיים.
שאפתי אוויר בבת אחת.
ושוב עלה לי בראש:
"ביופי."
אלוהים.
אפילו ניסיתי לקפוא ביופי.
צללתי מתחת.
עליתי.
השיער הרטוב נדבק לי מיד לפנים.
הרוח התגברה.
וכשחזרתי, היה ברור שהדימוי שלי כגיבורת קולנוע נגמר בערך בדקה השלישית.
בינתיים המגבת התגלגלה לצינור.
הספר שכב פתוח במטה הפוכה.
הקפה עמד באלכסון.
ואיכשהו התיק שלי כבר היה חצי קבור בחול.
הבטתי על כל זה ופתאום התחלתי לצחוק.
באמת לצחוק.
לא "חיוך חמוד למצלמה."
אלא להתכופף ולהכניס את הפנים בכפות הידיים.
האישה ליד שאלה:
"הכל בסדר?"
"לא. ואחרי הכל, זה מושלם."
היא לא הבינה כלום.
גם אני לא הבנתי מיד.
פשוט הפסקתי לתקן את היום.
לא יישרתי את המגבת.
ישבתי ישר על החול.
לא סידרתי את השיער.
לא חיפשתי זווית מחמיאה.
לא בדקתי את הבטן.
לא חשבתי על מי אולי מסתכל.
הרוח הייתה רוח.
החול היה חול.
המים הקרים היו מים קרים.
ופתאום הרגשתי כל טוב.
נכנסתי שוב למים.
הפעם מהר.
בלי הליכה אסתטית.
רצתי ונכנסתי כל כך מהר שהמים התעופפו לכל כיוון.
מישהו ליד צחק.
פניתי.
"קר?" שאל אותו גבר.
"נורא."
"אז למה?"
"מאוחר מדי לסגת."
אחרי כמה דקות שלושתנו כבר דיברו — הוא, האישה מהמגבת ליד, ואני.
בטעות גמורה.
בלי בימוי.
בלי ניסיון "להיראות מעניינת."
ואולי לראשונה ביום הזה, באמת נראיתי מעניינת — דווקא בגלל שהפסקתי לחשוב על זה.
אחר כך הוצאתי את הטלפון וצילמתי כמה תמונות.
בראשונה, הרוח זרקה שוב שיער על הפנים.
בשנייה, החזקתי את הספר במהופך.
בשלישית, המגבת שוב התגלגלה.
ברביעית, פשוט ישבתי בחול וצחקתי.
ודווקא את הזו שמרתי מיד.
בלי לזום.
בלי לבדוק בטן.
בלי להחליט אם קו הירך נראה "טוב."
פשוט שמרתי.
לקראת הערב שמתי לב למשהו מוזר מאוד.
ככל שפחות ניסיתי לשלוט בגוף שלי, כך הרגשתי חופשייה יותר בתוכו.
לא כמו בתמונה.
כמו בתוך עצמי.
השמש נעשתה רכה יותר.
הרוח קרירה.
העור התקרר מהר אחרי המים.
ישבתי על החול, אכלתי את מה שנשאר מקרואסון שכבר לא היה בו שום אסתטיקה, והרגשתי הרבה יותר טוב ממה שהרגשתי בבוקר בתוך התסריט המושלם שלי.
לפני שיצאנו, האישה מהמגבת ליד אמרה:
"צחקת כל היום. היה יום טוב?"
הבטתי בספר, בחול בקפה, בשיער הרטוב, ובמגבת המגולגלת.
"מאורגן בצורה נוראית."
"הטובים תמיד כאלה."
מחרת שמתי את התמונה ההיא — שבה אני יושבת בחול כשהרוח מפרקת אותי — כמוצר מסך של הטלפון.
וכיתבתי עליה:
"אל תבמיי."
עכשיו זה החוק הקטן שלי.
אם היום יוצא יפה — מעולה.
אם הרוח זורקת ספר בפרצוף — גם זה עלילה.
ובטוח אני רוצה לחזור על היום ההוא בחוף.
רק הפעם בלי תפקיד.
ואני תמיד שמחה להכיר מבוגרים שגם יודעים לצחוק על התוכניות המושלמות שלהם.
גוף הסיפור
הספר נסגר לי בפרצוף.
רק הספקתי להתמקם יפה על המגבת, למתוח את הרגליים, להניח את הקפה לצידי, ולפתוח את הרומן בדיוק כמו שדמיינתי לעצמי בבוקר.
ואז הרוח החליטה שיש לה גרסה משל שלה ליום שלי.
הגעתי לחוף לבד ושמתי לעצמי משימה חסרת כל היגיון מראש: לבלות כמה שעות כאילו מישהו מצלם אותי לסרט אירופאי אסתטי בטירוף.
לקרוא ביופי.
ללכת למים ביופי.
לשתות קפה ביופי.
להתקיים ביופי.
אחרי הסיפור הקודם שלי עם החבר, כבר הרגשתי הרבה יותר רגילה להיות בלי בגדים בין מבוגרים אחרים. אז הגענו "רק להסתכל", ובסוף שנינו נשארנו שם המון זמן ויצאנו עם תחושות שונות לגמרי על עצמנו ועל הגוף שלנו.
אז היום החלטתי: אין פאניקה.
רק אסתטיקה.
פתחתי את הספר שוב.
הרוח הפכה עשרים עמודים בבת אחת.
הפכתי חזרה.
הרוח הפכה חזרה את העשרים.
"אוקיי," אמרתי בקול רם. "מתחילים."
אישה לא רחוקה ממני הביטה בי וחייכה.
העליתי פנים כאילו לא רבו רגע עם מזג האוויר.
הסעיף הבא בתוכנית: קפה.
ישבתי באלכסון, תפסתי את הכוס בין שתי אצבעות, וכמעט הצלחתי להרגי כמו גיבורה במדאם בובארי, אם אמה בובארי קנתה קפוצ'ינו בכוס פלסטיק.
לגימה ראשונה.
גרגיר חול על השפתיים.
לגימה שנייה.
עוד גרגיר.
בשלישית כבר הבנתי שהרוח מוסיפה חוף למשקה שלי בשיטתיות מרשימה.
הנחתי את הקפה בצד.
טוב.
עוברים למים.
פה הייתי בטוחה בהצלחה.
קמתי, יישרתי את הכתפיים, והלכתי לאט, מנסה לא להביט למטה.
אחרי חמש צעדים דרכתי על אבן חמה.
אחרי שבע, על קרה.
עד עשר כבר הלכתי כמו אדם שרודפים אחריו לֶגוֹ בלתי נראים.
אבל זה לא היה אפילו החלק הכי לא נעים.
עדיין ניסיתי להיראות יפה.
ודווקא בגלל זה כל אי-נוחות קטנה הרגשה פי שניים.
המשכתי לחשוב:
"הידיים שלי נורמליות?"
"הגב ישר?"
"אני נראית בטוחה עכשיו?"
"למה אני בכלל חושבת על זה?"
על שפת המים עצרתי.
הים נראה יפה.
המים היו קפואים.
נכנסתי עד הקרסוליים.
קפאתי.
גבר ליד נכנס רחוק יותר ברוגע מוחלט.
הבטתי בו.
הוא הבט בי.
"קר," הוא אמר.
"מידע מאוד שימושי."
הוא צחק.
גם אני.
ומאיזו סיבה, זה הקל על הכל.
נכנסתי עוד קצת.
הקור זלג לי על הרגליים, הבטן, הכתפיים.
שאפתי אוויר בבת אחת.
ושוב עלה לי בראש:
"ביופי."
אלוהים.
אפילו ניסיתי לקפוא ביופי.
צללתי מתחת.
עליתי.
השיער הרטוב נדבק לי מיד לפנים.
הרוח התגברה.
וכשחזרתי, היה ברור שהדימוי שלי כגיבורת קולנוע נגמר בערך בדקה השלישית.
בינתיים המגבת התגלגלה לצינור.
הספר שכב פתוח במטה הפוכה.
הקפה עמד באלכסון.
ואיכשהו התיק שלי כבר היה חצי קבור בחול.
הבטתי על כל זה ופתאום התחלתי לצחוק.
באמת לצחוק.
לא "חיוך חמוד למצלמה."
אלא להתכופף ולהכניס את הפנים בכפות הידיים.
האישה ליד שאלה:
"הכל בסדר?"
"לא. ואחרי הכל, זה מושלם."
היא לא הבינה כלום.
גם אני לא הבנתי מיד.
פשוט הפסקתי לתקן את היום.
לא יישרתי את המגבת.
ישבתי ישר על החול.
לא סידרתי את השיער.
לא חיפשתי זווית מחמיאה.
לא בדקתי את הבטן.
לא חשבתי על מי אולי מסתכל.
הרוח הייתה רוח.
החול היה חול.
המים הקרים היו מים קרים.
ופתאום הרגשתי כל טוב.
נכנסתי שוב למים.
הפעם מהר.
בלי הליכה אסתטית.
רצתי ונכנסתי כל כך מהר שהמים התעופפו לכל כיוון.
מישהו ליד צחק.
פניתי.
"קר?" שאל אותו גבר.
"נורא."
"אז למה?"
"מאוחר מדי לסגת."
אחרי כמה דקות שלושתנו כבר דיברו — הוא, האישה מהמגבת ליד, ואני.
בטעות גמורה.
בלי בימוי.
בלי ניסיון "להיראות מעניינת."
ואולי לראשונה ביום הזה, באמת נראיתי מעניינת — דווקא בגלל שהפסקתי לחשוב על זה.
אחר כך הוצאתי את הטלפון וצילמתי כמה תמונות.
בראשונה, הרוח זרקה שוב שיער על הפנים.
בשנייה, החזקתי את הספר במהופך.
בשלישית, המגבת שוב התגלגלה.
ברביעית, פשוט ישבתי בחול וצחקתי.
ודווקא את הזו שמרתי מיד.
בלי לזום.
בלי לבדוק בטן.
בלי להחליט אם קו הירך נראה "טוב."
פשוט שמרתי.
לקראת הערב שמתי לב למשהו מוזר מאוד.
ככל שפחות ניסיתי לשלוט בגוף שלי, כך הרגשתי חופשייה יותר בתוכו.
לא כמו בתמונה.
כמו בתוך עצמי.
השמש נעשתה רכה יותר.
הרוח קרירה.
העור התקרר מהר אחרי המים.
ישבתי על החול, אכלתי את מה שנשאר מקרואסון שכבר לא היה בו שום אסתטיקה, והרגשתי הרבה יותר טוב ממה שהרגשתי בבוקר בתוך התסריט המושלם שלי.
לפני שיצאנו, האישה מהמגבת ליד אמרה:
"צחקת כל היום. היה יום טוב?"
הבטתי בספר, בחול בקפה, בשיער הרטוב, ובמגבת המגולגלת.
"מאורגן בצורה נוראית."
"הטובים תמיד כאלה."
מחרת שמתי את התמונה ההיא — שבה אני יושבת בחול כשהרוח מפרקת אותי — כמוצר מסך של הטלפון.
וכיתבתי עליה:
"אל תבמיי."
עכשיו זה החוק הקטן שלי.
אם היום יוצא יפה — מעולה.
אם הרוח זורקת ספר בפרצוף — גם זה עלילה.
ובטוח אני רוצה לחזור על היום ההוא בחוף.
רק הפעם בלי תפקיד.
ואני תמיד שמחה להכיר מבוגרים שגם יודעים לצחוק על התוכניות המושלמות שלהם.
צפו בתצוגה המקדימה של RudeFly
קראתם חלק מהסיפור. עכשיו תוכלו לראות במה RudeFly באמת עוסק.
▶ צפו בחינם
אין צורך בהרשמה
רוצים להמשיך לקרוא?
יצירת חשבון חינם ←
