לא התחבאתי במרפסת

קוראים לי זואי. אני מספרד, וגרה בוולנסיה. תמיד חשבתי שאני בחורה די אמיצה. אבל עכשיו, כשאני קוראת את הסיפורים של הנשים באתר שלכם, אני מבינה: לא, עוד יש לי דרך ארוכה עד לאומץ אמיתי.

אני מסתכלת בתמונות שלהן וקוראת איך הן מעזות בפעם הראשונה להוריד את בגד הים, איך הן רועדות מבושה בהתחלה, ואז פתאום מבינות שעירום זה לא מפחיד. זה חופש. אור שמש. עור. גוף בלי גבולות מיותרים. וכל פעם אני תופסת את עצמי חושבת: "גם אני רוצה את זה." לכן אני מעלה כאן את התמונות הראשונות שלי מהמרפסת, בגלריה הסגורה של האתר שלכם. לא כי אני כבר כזאת אמיצה. אלא כי זה הצעד האמיתי הראשון שלי.

עדיין לא הגעתי לחוף נודיסטים. בראש שלי אני מדמיינת הכול בצורה יפהפייה: הים, מגבת, אנשים רגועים סביבי, אני מורידה את בגד הים ופתאום מפסיקה לפחד. אבל ברגע שאני מדמיינת את המציאות, הפחדנית שבתוכי מתעוררת. אז החלטתי להתחיל בבית.

יש לנו מרפסת פתוחה גדולה בקומה הרביעית. רגילה, לא מפוארת: מרצפות, כיסא שיזוף ישן, עציצים, שולחן קטן, בקבוק מים, אטבי כביסה, מגבת. מולנו יש בניין אחר, די רחוק, אבל את המרפסות עדיין רואים בבירור. ההורים שלי יוצאים לא פעם לסידורים, ויום אחד הבנתי: זו ההזדמנות שלי.

כשהדלת נסגרה מאחוריהם, ביליתי עוד עשר דקות בהסתובבות בדירה. בדקתי אם אני באמת לבד. ואז יצאתי אל המרפסת בשמלה קלילה עם בגד ים מתחת. השמש כבר חיממה את המרצפות, והאוויר היה יבש, ולנסייני, קייצי.

קודם הורדתי את השמלה.

אחר כך את החלק העליון של בגד הים.

הלב שלי התחיל לפעום כאילו לא הייתי על המרפסת שלי, אלא מול קהל. למרות שלא היה איש מסביב. כמעט אף אחד. רק המרפסות שמעבר לרחוב, עציצים של אחרים, כיסאות של אחרים, חיים של אחרים.

הבנתי שאם אשאיר את הבגדים בקרבת מקום, אאבד את האומץ תוך דקה. אחטוף את השמלה, אכסה את עצמי, אשב בפינה ואכעס על עצמי. אז עשיתי משהו טיפשי שעד היום מצחיק אותי.

אספתי את השמלה, את בגד הים, את המגבת — כל מה שיכולתי להשתמש בו כדי לכסות את עצמי — וזרקתי הכול בחזרה מבעד לדלת אל תוך הדירה, הרחק מהמרפסת.

ואז הורדתי מהר את החלק התחתון של בגד הים.

וזהו.

עמדתי עירומה על המרפסת, בזמן שכל "בגדי החילוץ" שלי היו מונחים בתוך הדירה.

בשניות הראשונות הרגשתי מבועתת ומשועשעת מאוד. מצד אחד, זה הבית שלי, המרפסת שלי, השמש שלי. מצד שני, בדיוק טמנתי לעצמי מלכודת כדי שלא אוכל לברוח. עכשיו, כדי לכסות את עצמי, אצטרך לקום, לחצות את כל המרפסת עד הדלת, ולעשות את זה חשופה לגמרי.

נשכבתי על כיסא השיזוף על הבטן.

וכמעט מיד הבנתי למה הנשים באתר שלכם כותבות כל כך הרבה על התחושה הזאת. השמש נגעה בגב שלי, ברגליים, בכתפיים ובישבן. בלי רצועות. בלי קווים לבנים. בלי בד שמחלק את הגוף ל"מותר" ו"אסור." רק עור, חום ואוויר.

בהתחלה שכבתי מתוחה, כמו מי שמעמידה פנים שהיא נרגעת. ואז בהדרגה הגוף שלי שחרר. כבר לא חשבתי בכל שנייה: "אני עירומה." פשוט הרגשתי כמה טוב להיות בלי בגד ים.

עברה בערך חצי שעה.

ואז התחיל החלק הכי מצחיק.

בטעות הפניתי את הראש לכיוון הבניין ממול והבחנתי בתנועה באחת המרפסות. הבניין היה רחוק, אבל את המרפסת רואים בבירור. מישהו יצא. גבר, אני חושבת. הוא עמד שם כמה שניות, ואז נעלם.

כמעט נרגעתי.

"אולי דמיינתי," חשבתי.
"הוא סתם יצא למרפסת."
"הוא בכלל לא הסתכל לכיווני."

ואז הוא חזר.

עם משקפיים.

באותו רגע כמעט מַתִּי מבושה ומצחוק בו-זמנית. כי עד אז עדיין יכולתי לחשוב שהאיש פשוט יצא החוצה במקרה. אבל עכשיו זה נראה כאילו הוא הלך להביא את המשקפיים כדי להבין טוב יותר מה בדיוק קורה על המרפסת המרוחקת שממול.

והחלק הכי גרוע: לא יכולתי לקום.

כל הבגדים שלי היו בתוך הדירה. אני בעצמי זרקתי אותם לשם כדי לא לפחד ברגע האחרון. כל עוד שכבתי על הבטן, גם אם הוא ראה משהו בכלל, הוא יכול היה לראות רק את הגב והישבן שלי. מביך, כן, אבל נסבל. אבל אם אקום כדי ללכת להביא את השמלה, הוא יראה הכול.

אז קיבלתי את ההחלטה ההגיונית ביותר: לא לזוז.

שכבתי שם כמו פסל. העמדתי פנים שאני נטוריסטית רגועה, בוגרת ובטוחה בעצמה, שפשוט משתזפת על המרפסת שלה וחסרת כל עניין במרפסות של השכנים. במציאות, בתוכי היה כאוס מוחלט.

הוא עמד על המרפסת. אני שכבתי על כיסא השיזוף. בינינו היו מרחק, אור שמש, הרחוב, האוויר, ומצב שאי אפשר היה להסביר בצורה נורמלית אם מישהו היה שואל.

לא ידעתי אם הוא רואה אותי. אולי באמת יש לו ראייה חלשה. אולי הוא הסתכל על ציפור. אולי הוא סתם יצא לבדוק כביסה. אבל הדמיון שלי כבר צייר את כל הסיפור: הוא יצא, שם לב למשהו מוזר, חזר עם משקפיים, ועכשיו מנסה להבין אם בחורה על המרפסת ממול באמת משתזפת בלי בגד ים.

והדבר הכי מוזר היה שלא רציתי להתחבא כמו שציפיתי.

התביישתי. התביישתי מאוד. הלחיים שלי בערו. אבל יחד עם הבושה הגיעה תחושה נוספת: חמימה, חיה, נועזת. לא ברחתי. לא כיסיתי את עצמי. לא הפכתי את זה לאסון. פשוט שכבתי בשמש, ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לא להיעלם מתוך הפחד שלי.

אחרי כמה דקות האיש עזב את המרפסת.

חיכיתי.

ואז עוד קצת.

ורק כשהייתי בטוחה שהוא הלך, קמתי לאט, הלכתי מהר אל הדלת, חטפתי את השמלה מתוך הדירה והתחלתי לצחוק. כל כך חזק שהייתי חייבת להתיישב בחזרה על הכיסא.

"התרגול הנטוריסטי" הראשון שלי הפך לקומדיה עם מרפסת שכנה, משקפי קריאה, והרעיון הגאוני שלי לזרוק את כל הבגדים הרחק ממני.

אבל אחרי זה הרגשתי קלה יותר.

הבנתי ששום דבר נורא לא קרה. העולם לא התמוטט. אף אחד לא צעק. אף אחד לא בא בריצה. אפילו אם מישהו הבחין בי, זה לא היה סוף העולם. זה היה פשוט רגע — מביך, מצחיק, אנושי מאוד.

באותו ערב יכולתי לחשוב רק על דבר אחד: מתי ההורים שלי יצאו שוב?

כמה ימים אחר כך הגיע הרגע הזה. והפעם לא הסתובבתי בדירה במעגלים. ברגע שהבנתי שאין אף אחד בבית, כמעט מיד יצאתי אל המרפסת.

השמלה — בתוך הדירה.
בגד הים — גם שם.
המגבת — גם היא הרחק.

כבר ידעתי: אם אשאיר לעצמי דרך נסיגה, אשתמש בה.

נשכבתי על כיסא השיזוף עירומה, הפעם בלי אותה בהלה. כמובן, העצבנות נשארה. הצצתי פעמיים לאותה מרפסת ממול. אבל עכשיו זה אפילו הצחיק אותי. חשבתי: "אני מקווה שיש לו היום חופש מהצפייה."

השמש עשתה את שלה במהירות. נרגעתי. שכבתי על הבטן, ואז על הגב, ואז ישבתי על קצה הכיסא ופשוט הסתכלתי על העור שלי, על האור, על קווי הגוף שלי. אהבתי את זה שהשיזוף שלי יהיה אחיד. אהבתי את זה שבגד הים לא ישאיר סימנים לבנים. אהבתי את זה שאני לא מתחבאת מעצמי.

אחרי בערך שעה הצבתי את הטלפון שלי וערכתי מפגש סלפי קטן עבור הגלריה הסגורה של האתר שלכם.

בהתחלה זה היה נורא מביך. לא ידעתי איפה לשים את הידיים. לפעמים נראיתי רצינית מדי, לפעמים מבוהלת מדי, לפעמים כמו מי שלחצה בטעות על כפתור המצלמה. ואז התחלתי לצחוק. ואז התמונות נעשו טובות יותר.

ישבתי על הכיסא. עמדתי ליד הקיר. הסתובבתי אל השמש. הסתרתי את הפנים מהאור עם היד. צחקתי. בכמה תמונות עדיין הייתי ביישנית. בכמה נראיתי בטוחה בעצמי באופן מפתיע. ובאחת נראיתי כל כך חיה שהבטתי במסך זמן רב וחשבתי: "הנה היא. זו אני."

לא מושלמת.
לא דוגמנית מקצועית.
לא בחורה שכבר יכולה בשקט ללכת לחוף נודיסטים.

אבל בחורה שעשתה את הצעד הראשון שלה.

וזה מוצא חן בעיניי.

אני עדיין לא יודעת אם אני מוכנה ללכת לחוף נודיסטים גדול ולהוריד את בגד הים בין אנשים. אולי עדיין אעמוד שם עם מגבת בידיים, מעמידה פנים שאני מחפשת מקום. אולי הפחדנית שבתוכי תתחיל שוב לחלק פקודות.

אבל עכשיו יש לי ניסיון.

המרפסת שלי הפכה לחוף הנודיסטים הקטן והאישי שלי. בלי הים. בלי חול. בלי קהל. אבל עם אור שמש, אוויר, פחד, צחוק, מרפסת שכנה, ותגלית אחת חשובה מאוד: הגוף שלי לא חייב להתחבא כל הזמן.

בשבילי עירום נעשה לא משהו אסור, אלא משהו כן. זה קשור לאמון בעצמי. לזכות לאהוב את עצמי בלי בגד ים. לעונג להרגיש את השמש על כל העור שלי. לרגע שבו את מפסיקה לחלק את עצמך לחלקים ש"מותר להראות" ולחלקים ש"חייבים להסתיר מיד."

אני רוצה לפגוש אנשים פתוחים ומכבדים שמבינים את התחושה הזאת. אנשים שעבורם נטוריזם הוא לא משהו מוזר ולא סיבה לבדיחות מלוכלכות, אלא דרך להתקרב אל עצמם, אל הגוף, אל השמש ואל החופש.

והצעד הבא?

כנראה חוף נודיסטים אמיתי.

ואם יום אחד סוף-סוף אוריד את בגד הים ליד הים, אזכור בוודאות את היום הראשון ההוא בוולנסיה. את המרפסת. את כיסא השיזוף. את השמש. את המרפסת שממול.

ואת האיש שאולי חזר עם משקפיים כדי להתבונן טוב יותר בניצחון הקטן הראשון שלי.